Full Text Israel Political Brief April 25, 2012: PM Benjamin Netanyahu’s Speech at the Yom Hazikaron Memorial Service for IDF Fallen Soldiers on Mt. Herzl Military Cemetery



PM Netanyahu’s Speech at the Memorial Service for IDF Fallen Soldiers

Photo by GPO

Source: PMO, 4-24-12

We bow our heads and fly our flag at half-mast in honor of our loved ones, in commemoration of the members of the underground organizations, security forces, intelligence, police, and the IDF who fell in Israel’s campaigns.

Not far from here, Rachel the Matriarch wept for her children. Today, some 4,000 years later, we weep for our sons and daughters who fell for our right to be a free people in our country.

My fellow members of the family of bereavement, I am familiar with what you experience today, and on every day. I am one of you. How does one contain the torment of parents who have lost their son or daughter, the tragedy of children never knowing their fathers, the sensation of severed limbs felt by bereaved siblings, the never-ending longing of a young widow for adolescent love, never to be experienced again?

My brothers and sisters, I stand here today on Jerusalem’s Mount Herzl, as the Prime Minister of Israel and as a bereaved brother. Two days ago I came here with my family and I stood by the grave of my older brother, Yoni. Yoni, I miss you; I miss you today and every single day. I feel your absence at big events and little occurrences, at happy occasions and sad moments.

My brothers and sisters in the family of bereavement, we all feel that way. Memorial Days come and go, and suddenly we realize that the number of years without our loved ones exceeds the number of years we had them by our sides. As time goes on, when we face difficult moments we search for shreds of new memories, any mark of our fallen loved ones. When anyone says: “I knew him,” we immediately ask if they have a photograph with him, or a scrap of paper, a memory, a letter? We seek any anecdote that might breathe life into the lifeless, who are alive inside of us.

I know, time is supposed to heal everything. That is not true. The years pass and the ache remains. But in time, that flash of sharp pain is dulled by other instances filled with memories of the good times we had with our beloved.

Dear families, we feel that pain day in and day out. But today, on Memorial Day, our private pain becomes national grief. As we stand here by the graves of our fallen family members in cemeteries all over Israel, the entire nation stands with us. It stands in silence, bows its head and cherishes the memories of the fallen and their families. Today we are one big family, because our people, well versed in sorrow, knows that its independence exacted the price of the courage of our finest; it knows that it is thanks to those who fell that we are alive today.

May the memory of the fallen, the memory of our dearly loved ones, be forever cherished in the national memory.

דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס יום הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל

יום רביעי ג’ אייר תשע”ב

– הטקסט עבר התאמת עריכה –

מכובדי נשיא המדינה,

מכובדיי כולם,

בני המשפחות היקרים,

אנחנו מרכינים עתה ראש ודגל לכבודם, לזכרם של יקירינו, חללי מערכות ישראל שנפלו במחתרות, בזרועות הביטחון, המודיעין והמשטרה, ובצבא ההגנה לישראל. לא הרחק מכאן בכתה רחל אימנו על בניה. והיום, כמעט 4,000 שנים לאחר מכן, אנו מבכים את בנינו ובנותינו שנפלו על זכותנו להיות עם חופשי במולדתנו.

אחיי ואחיותיי למשפחת השכול, אני יודע מה עובר עליכם ביום הזה ובכל יום, אני אחד מכם. איך ניתן להכיל את הייסורים של הורים שאיבדו את בנם או בתם, את הטרגדיה של ילדים קטנים שלא יכירו לעולם את אביהם, את גדיעת האיברים שחשים אחים ואחיות שכולים, את הגעגוע האינסופי של אלמנה צעירה לאהבת נעורים שלא תשוב לעולם?

אחיי ואחיותיי, אני עומד כאן היום בהר הרצל בירושלים כראש ממשלת ישראל וכאח שכול. שלשום עליתי להר הזה עם משפחתי ועמדתי ליד קברו של אחי הבכור, יוני. יוני, אני מתגעגע אליך, אני מתגעגע אליך היום ואני מתגעגע אליך בכל יום. אתה חסר לי ברגעים הגדולים וברגעים הקטנים, ברגעים השמחים וברגעים העצובים.

אחיי ואחיותיי למשפחת השכול, כך כולנו מרגישים. יום זיכרון רודף יום זיכרון ופתאום אנחנו מגלים שמניין השנים שיקירינו כבר אינם איתנו גדול ממניין השנים שהם היו לצידנו. עם חלוף הזמן בצר לנו אנחנו מחפשים כל בדל של זיכרון חדש, כל סימן ליקירנו שנפלו. כשמישהו ניגש אלינו ואומר – הכרתי אותו, אנחנו מיד שואלים – יש לך צילום משותף? אולי איזו פיסת נייר? זיכרון כלשהו? אולי איזה מכתב? אנחנו מחפשים את הסיפור הקטן ביותר שיפיח חיים במתים שחיים בתוכנו.

אני יודע, אומרים שהזמן מרפא הכל. זה איננו נכון. השנים חולפות והכאב נשאר. אבל עם השנים נמהל אותו רגע של כאב חד ברגעים אחרים של זיכרון הימים הטובים שידענו במחיצת היקרים לנו מכל.

משפחות יקרות, זהו הכאב שאנחנו חשים יום יום, אבל ביום הזה, יום הזיכרון, הכאב הפרטי שלנו הופך ליגון לאומי. בעומדנו כאן, ליד קברי יקירינו בבית העלמין ברחבי הארץ העם כולו עומד סביבנו. עומד בדממה, מרכין ראש ומאמץ לליבו את הנופלים ומשפחותיהם. והיום כולנו משפחה אחת גדולה. כי עמנו למוד הסבל יודע שחירותו הושגה במחיר גבורתם של טובי בנינו, יודע שבזכות הנופלים אנו חיים.

יהי זכרם של הנופלים, זכרם של יקירינו, נצור בזיכרון האומה לעד

Leave a comment

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: